אור וחושך נשמעים לנו לעתים כתיאוריה ולא כמציאות. אנחנו מתקשים להזדהות עם גישה של "שחור ולבן" שכן העולם נראה לנו צבוע בגוונים של אפור. משום כך קשה לנו לחשוב שאנחנו אור מלא - בלי גוונים ובלי חושך. העובדה שבקרב הלא מאמינים יש אנשים טובים, לעתים טובים מאתנו, גם מקשה עלינו לחשוב שאנחנו אור. אז איך ייתכן שדווקא אנחנו נקראים בני האור בעולם של חושך? זה פשוט לא נשמע הגיוני.
אולי מוטב שלא נבזבז כל כך הרבה זמן על הסתכלות פנימית שמעוררת בנו ספקות.
אבל מאידך אסור לנו לצפות שמכה פתאומית, בלי כל מאמץ, תהפוך אותנו ליצורים שמקרינים אור. עלינו לראות ברעיון שבו מתמקדים הכתובים כאמת שיש לשאוף אליה ולרדוף להשיגה. אני מאמין היום שאני בן אהוב לאלוהים, אני באור והאור בי ויש הרבה חושך בעולם שסביבי. אני מחליט להאמין בזה. ולכן אני מתחיל להתנהג בהתאם. אני לא יוצא לעולם כדי לשפוט אחרים, אלא לברך ולעודד אותם. אני מפסיק להטיל ספק בזהות שלי במשיח ישוע. אני רוצה להיות כמוהו, והוא אור בחושך.
מדובר בשינוי תפיסתי, שינוי בראש. אם נבין שאנחנו בנים אהובים לאלוהים, שאנחנו נמצאים בתוך האור, נתחיל לראות תוצאות. כך גם לא נתלכלך מדברים "קטנים" כמו ניבול פה והתלוצצות. אין מדובר פה בגישה "לגליסטית", אין מדובר כאן במשחק ילדים של מותר ואסור. מדובר כאן בבגרות רוחנית וגישה. אם נסתכל על ישוע באהבה ובהערצה, הדברים הקטנים כבר לא יעניינו אותנו וכך גם לא ישפיעו עלינו. אני בטוח, שכאשר נאמץ גישה כזאת ונחליט שאנחנו בני אור וחיינו יעלו ריח ניחוח, אנשים סביבנו יעידו שהם מזהים בנו "אור".