אפשר לראות אירוניה מסוימת בחלק הזה של הסיפור. אברהם עוד לא נחשב לאב, מכיוון שהוא עוד לא הביא לעולם את הבן שהבטיח לו אלוהים. אבימלך, מלך גרר, ביקש לעצמו את אשתו בת השמונים ותשע של אברהם. נוכחותה של שרה בבית אבימלך גרמה לכל נשותיו האחרות לסבול מעקרות.
אבימלך הבין שאברהם הוא איש אלוהים וכנראה ביקש מאברהם להתפלל שאלוהים ירפא את נשותיו כדי שיוכלו להרות.
כאן הסיפור מתחיל להיות משעשע. עשרים וארבע שנים לפני כן הבטיח אלוהים לאברהם שיהיו לו ילדים, אבל אשתו לא הרתה. אברהם פנה לאלוהים בנושא הבן הזה כמה פעמים שמתועדות בכתבי הקודש, ואנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא התפלל בעניין יותר מכך. עכשיו מישהו מבקש ממנו להתפלל בעבור נשים שאינן מצליחות להרות. אני יכול לתאר לעצמי איך אני הייתי מגיב לו הייתי במצבו של אברהם: "טעיתם בכתובת. בקשו ממישהו אחר להתפלל, מישהו שיש לו אמונה גדולה יותר בתחום הזה". אבל אברהם התפלל ונשותיו של אבימלך נרפאו.
והנה הצד היפה. בפסוק הבא ממש, (בבראשית כא 2-1), נאמר: "וַיהוה פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יהוה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר׃ וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר- דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים".
ברגע שאברהם התפלל בעבור מישהו אחר על אותה בעיה שאתה התמודד בעצמו, שמע אלוהים את תפילתו וענה לו.
כמה קל לנו להתמקד בבעיות שלנו, עד כדי כך שאיננו יכולים להועיל לבני אדם אחרים. אולי אנחנו צריכים לחשוב על אנשים אחרים לפני שאנחנו חושבים על עצמנו ולאפשר לאלוהים לפתור את הבעיות שלנו.