לפעמים אני יודעת שאלוהים רוצה שאתפלל שייתן לי ענווה, אבל את התפילה הזאת אני בדרך כלל מתפללת כך: "אלוהים, אנא למד אותי ענווה ועשה זאת בעדינות". כשהגאווה שלי נחשפת, אני מרגישה עירומה. אני יכולה להבין מדוע התחבאו אדם וחווה מאלוהים כשהבינו שחטאו.
כשאני מתפללת לאלוהים שישנה אותי, הוא עונה בנאמנות על תפילותיי. פעם אחת ניגש אליי משיחי ודיבר אליי בחוסר התחשבות. מאוד נפגעתי מיחסו אליי וחשבתי: "איך הוא בכלל מדבר אליי בצורה כזו?". אפשרתי לגאווה ולכעס לחלחל לתוכי.
אחר כך בא הגנן של השכנים והשליך אשפה על המדרגות שלנו, ושוב נעלבתי. מרוב כעס צעקתי על הכלבה שלנו והיא חרחרה וחשפה את שיניה בתגובה, וחשבתי לעצמי: "את בסך הכול כלבה, ואת מעזה להתייחס ככה אל הבעלים שלך?"
אחרי כל זה היה עליי להגיע לקהילה כדי להלל את אלוהים וללמד את הילדים. המכונית שמאחורינו צפרה בכל רמזור ואני כבר רתחתי. כשהגעתי לקהילה הבנתי שהמחשבות שלי מלאות כעס וגאווה עד כדי כך ששכחתי להביא את חומרי הלימוד. התרכזתי בעצמי עד כדי כך שכבר לא חשבתי בצלילות. טוב שהגעתי מוקדם, ואלוהים דיבר אל לבי. האם אני מוכנה לסלוח על כל העלבונות שצברתי? האם אני מוכנה להפסיק לחשוב על עצמי כל כך הרבה ולהיכנע לפני אלוהים כדי לסלוח ולהרפות מהגאווה שלי? נכנעתי לפני אלוהים ובכיתי, והתפללתי לאלוהים שישנה את לבי. הרפיתי מהכעס ומתחושת הגאווה. באותו יום קיבלו הילדים שיעור מיוחד ולמדו שאפילו המורה צריכה ללמוד ענווה ולא לחשוב על עצמה יותר משראוי לה לחשוב.
כשאני מאפשרת למרירות, לחוסר סליחה ולפגיעות להכות שורש בלבי, הרע יכול לגבור עליי, אבל כשאני עוקרת את הדברים האלה מן השורש ומשחררת וסולחת בענווה, השורש הטוב שוב מניב פרי.
"אַל-תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת-יהוה וְסוּר מֵרָע׃ רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ." (משלי ג 8-7)